גזר דין בתיק ת"פ 5557-08

1.      הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום (ההודאה ניתנה בהעדר הנאשם ועל ידי הסנגור), בעבירות של בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: " החוק"].

מכתב האישום, בו הודה הנאשם, עולה כי בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2006 בנה הנאשם במקרקעין המצויים צפונית לדרך מס' 31 בנ.צ 201592/581366, מבנה מבלוקים ובטון וגג מפח, בשטח של כ- 168 מ"ר [להלן: " המבנה"]. הנאשם הודה כי הוא השתמש במבנה למן חודש אוקטובר 2006 ועד להגשת כתב האישום (בנובמבר 2008).

כאמור, הודיית הנאשם ניתנה על ידי הסנגור בדיון בו נעדר הנאשם (ואז גם הורשע), אולם בשלב הטיעונים לעונש נכח הנאשם ולא ביקש לחזור בו מהודאתו.

טיעוני הצדדים לעונש:

2.      ב"כ המאשימה הגישה את תמונת המבנה מאוקטובר 2006 [ת/1] וביקשה להביא בחשבון, בגזר הדין, את השימוש שעשה לרעה, כך טענה, בהליכי בית המשפט, תוך הגשת בקשות סרק שנועדו למנוע מהמאשימה לבצע חובתה שבדין. לטענת ב"כ המאשימה, היא הוציאה כנגד המבנה צו הריסה מנהלי, ואף נערכה לביצועו בכוחות משטרה גדולים, אלא שאז הגיש הנאשם בקשה לעיכוב ביצוע הצו ואף לא קיים החלטת בית המשפט, הוגשו מספר הליכים לבקשת הנאשם, לשם ביטול הצו המינהלי, הליכים שגרמו לעיכוב משמעותי בביצוע צו ההריסה, וזאת במשך תקופה ארוכה. לטענת המאשימה, אמנם הנאשם זכאי לפעול לביטול רוע הגזרה, אולם יש לזקוף לחובתו של הנאשם את הליכי הסרק שניהל.

המאשימה הפנתה להלכה המחמירה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, ולכך שיש צורך בענישה מחמירה ומרתיעה.

העונש שעתרה לו המאשימה הוא קנס בסך שלא יפחת מ- 50,000 ש"ח, התחייבות בסכום משמעותי וצו הריסה דחוי לתקופה קצרה ביותר רק לשם התארגנות.

3.      הסנגור ביקש שלא להשית על הנאשם שום קנס. לטענתו, המאשימה היא שאשמה, במחדליה, באי מציאת פתרון הומאני לנאשם.

הסנגור ציין כי הנאשם חתם לאחרונה על הסכם פינו עם הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב [להלן: "מינהלת הבדואים"], במסגרתו קיבל מגרש מס' 217 בשכונה 9 בחורה, שם עתיד לבנות את בית הקבע שלו.

לטענת הסנגור, הנאשם נולד לתוך מציאות בלתי אפשרית ונאלץ לבנות את המבנה נשוא כתב האישום, ובהזדמנות הראשונה הגיע להסדר מול מינהלת הבדואים. לטענת הסנגור, הנאשם עתיד לעבור להתגורר במגרש בחורה, ולו במבנה זמני, כבר בפברואר 2012, ואלו הנסיבות בהן ביקש הנאשם להגיע להסדר ולא לנהל דיון שעניינו הנסיבות שהובילו אותו לבניה הלא חוקית.

אשר למצבו האישי, נטען כי הוא אב ל-6 ילדים, ומפרנס גם את אשתו הגרה עימו בשכר מינימום, וכל קנס שיושת עליו עלול להקשות עליו לסיים את המעבר. לטענת הסנגור, משפחתו של הנאשם הינה משפחה מכובדת, ושני אחיו של הנאשם שירתו בצה"ל, והמשפחה מעודדת את השירות הצבאי.

הדיון:

4.בשורה של גזרי דין עמדתי על השיטה הפסולה של בניה ושימוש קודם לקבלת היתרים כדין. עמדתי על כך שקיומו של היתר בניה הוא שלב-בלעדיו-אין בהליך בניה וההיתר עצמו הוא דבר מוחשי שעל המבקש לבנות לאחוז בו בידו טרם יניח את אבן הפינה. כל פעולת בניה הקודמת לקבלת היתר היא בבחינת עשיית דין עצמי שאין לתת לה יד, ובתי המשפט ציוונו להחמיר עם עברייני הבניה [ראו למשל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו" , פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר , פ"ד מא(4) 29].

5.      אינני מקבל טענת המאשימה לפיה יש לזקוף לחובתו של הנאשם את ההליכים הקודמים שעניינם הצו המינהלי. זכותו של הנאשם היה להתנגד להליך המינהלי. יחד עם זאת, אין הנאשם רשאי לטעון לתום לב, בנסיבות בהן תואר ההליך המינהלי.

6.      מהתמונות ת/1 אני למד כי מדובר בבניה קשיחה בהיקף שאינו נמוך. מאבקו של הנאשם לקבלת מקרקעין, ומחדליה הנטענים של המדינה [ואיני קובע כך] אין בהם כדי להצדיק את נטילת החוק לידים על ידי הנאשם. הנאשם, במודע, בחר שלא לציית לחוק, ואין הוא ראוי לסלחנות על כך.

אני סבור כי יש להבחין בין בניה שמבוצעת ללא היתר במקום מוסדר שבו אין קושי לקבל היתר, לבין בניה במקום בו לא ניתן לקבל היתר כלל.

בת.פ. 5554/08 מ"י - ו. מחוזית לתכנון ובניה דרום נ' חסאן אבולקיעאן , גזרתי על נאשם שבנה בפזורה מבנה בשטח של 105 מ"ר מפח, קנס בסך 18,000 ש"ח.

המקרה שלפנינו חמור יותר, הן בהיקף הבניה והן בסוג הבניה כבניה קשיחה מבלוקים.

7.      לזכותו של הנאשם יש לזקוף את הודייתו, אם כי יש להביא בחשבון גם את היעדרותו מדיון ההוכחות [שבסופו של דבר בוטל נוכח הודיית הסנגור בשמו של הנאשם]. אני מביא בחשבון גם את מצבו הכלכלי הנטען, כמו גם את מצבו המשפחתי. יחד עם זאת, אציין כי שכרו של נאשם [שאף לא הובאו אסמכתאות לכך] הוא רק שיקול אחד במכלול שיקולי הענישה. את ההלוואות לכיסוי הקנס צריך הנאשם לקחת ממקורות אחרים ולאו דווקא מהמדינה.